תפיסה דומה אפשר למצוא בספרו של אנטואן פֶה אין להתעמר בבעלי חיים. במאה ה־19 קבע פֶה כי יש קווי דמיון הדוקים בין גוף האדם לגוף החיה, עד כדי כך שאפשר לקבוע כי יש ביניהם קרבה משפחתית. לתפיסתו של פֶה, ידיעת הטבע מבוססת על ממד מוסרי ופילוסופי, היא מייחסת ערך והרמוניה לכל דבר ומראה לנו שכל בעלי החיים חשים כאב. הוא ממליץ, בין היתר, לא לשעבד בעלי חיים, לעצור התאכזרות וניסויים בבעלי חיים ולנהוג בהם בדרך ארץ – אחרת מובן שינטרו לאדם טינה וינהגו כלפיו באלימות. לשיטתו, "עלינו להתרגל לראות בבעלי החיים יצורים מסתוריים מבחינות רבות".7 אם ניטול את חייהן של החיות, נפגע בסדר הגאוני של הבריאה. מחובתנו לחוס על חייהן ולנהוג בהן בעדינות ובחמלה. פֶה מסביר שבעבר הוגדרה אנושיות כחמלה שחש אדם כלפי בני מינו וכמחוות שנקט כדי להקל את המכאובים של זולתו. הוא טוען כי הפירוש האירופי המודרני המעודכן רחב יותר (ודומה לעקרונות חכמי דת ההינדוּ) וכי אנושיות משמעה חמלה גם כלפי בעלי החיים, "שגם עליהם נגזר לחיות חיים קצרים השזורים פעמים רבות בסבל ומוות".8 החיות, הוא מסביר, אמנם טורפות זו את זו, אולם לתפיסתו הן ניזונות זו מזו ומצייתות לצרכים חיוניים; זהו הכרח קיומי, ולא הרג לשם הנאה. האדם, לעומתן, מייחס לצרכיו ולהנאתו חשיבות עליונה; הוא צד או הורג בעלי חיים, משמיד את הבריאה, משלוש סיבות: הגנה עצמית, צורך במזון ורצון בריגוש. פֶה סבור כי הציווי הבראשיתי "לא תרצח" אינו מספק, ודורש להוסיף את האיסור על גרימת סבל לכל יצור חי, כולל בעלי החיים. העבודות בספרה ובתערוכתה של דרויש זועקות דרישה זו כלפי כלל הגופים, של בעלי החיים ושל בני האדם, ובפרט של האישה. הספר הוא מניפסט של אישה/חיה שיודעת את ההיסטוריה של האמנות ושל הצילום, מוקירה אותם ושואבת השראה מהאסתטיקה המרהיבה שלהם, אך גם מכירה את הניצול, ההתעללות וההחפצה של דמות האישה בהם ואת העוולות הנוראות של התרבות המאדירה את האנושי על פני החי והדומם.