Dana Darvish | Art. dana279@gmail.com
דנה דרויש | דנה דרוויש
Dana Darvish | Art. dana279@gmail.com
דנה דרויש | דנה דרוויש
תערוכת היחיד של דנה דרויש הרס כל האמנות הוצגה באוצרות הח"מ בסדנאות האמנים בתלפיות, ירושלים, ינואר–מרץ 2024. מאמר זה מבוסס על טקסט שהתפרסם בספר האמנית נפש חיה בי Study for Woman, שנכלל באותה תערוכה, וכן על חלקים מטקסט האוצרות שליווה אותה.
דנה דרויש:
שיחררתי את כל החיות מכל הכלובים
על ספר האמנית" נפש חיה בי "Study for Woman והתערוכה "הרס כל האמנות"
אילנית קונופני
דימוי 1: נפש חיה בי Study for Woman, הוצאת שטרנטל, מונטריאול, 2024, 164 עמודים, כריכה קשה
בְּמוּזֵאוֹן הַמֶּטְרוֹפּוֹלִיטֶן
בַּאֲגַף הַפְּסָלִים הַמִּצְרִיִּים
אֶבֶן מְחַיֶּכֶת בְּפֶה נָשִׁי
– הלינה פושביטובסקה1
נפש חיה בי
לפי גרסה קדומה של הסיפור המיתולוגי היווני על הלנה, זאוס התאהב בנמזיס, אלת הנקמה, ורדף אחריה על פני כל העולם בזמן שהיא החליפה שוב ושוב צורה כדי להימלט מפניו. לבסוף, כאשר לבשה דמות של אווזת בר, הופיע זאוס בדמות ברבור ואנס אותה בשנתה. כתוצאה מהאונס בקעה ממנה ביצה לבנה. הרמס הטמין אותה ברחמה של לדה, מלכת ספרטה. "מתוך הביצה בקעה דמות נשית מושלמת זעירה: הלנה".2 הסיפור המיתולוגי מחבר בין אונס ובעילה בתרמית להולדת הדמות הנשית היפה ביותר עלי אדמות. זוהי אחת מאגדות יוון ורומא שעליהן כתב אובידיוס במאה השמינית לספירה את המטמורפוזות שלו,3 המספרות על שינויי צורה של הדמויות – מבני אדם לבעלי־חיים, צמחים וחפצים.
בדומה למטמורפוזות אלה – וכמו קולאז' – שם הספר נפש חיה בי Study for Woman (דימוי 1) הוא הֶלחם בין שתי שפות. החלק העברי והחלק האנגלי בכותרת אינם תרגום מילולי זה של זה, אלא הזמנה לקריאה נוספת. הצירוף העברי נפש חיה בי לקוח משם תערוכת יחיד של דנה דרויש, שהציעה מבט על קהילת הכלבים הנטושים המשוטטים בשולי העיר המדברית ערד.4 אף שהספר ממשיך לדון ברעיונות ובנושאים שהוצגו בתערוכה, הוא מכיל דימויים בודדים מתוך סדרה זו – בעיקר מופעים של דמות הכלבה, האם המניקה, מקור החיים ונושאת הסבל (דימויים 2, 6). החלק האנגלי בשם הספר, Study for Woman, לקוח מעבודת קולאז' של דרויש. זהו טקסט קיים שנוכס מיצירה של אמן או אמנית אחרים – נתלש, נמחק וטושטש עד לבלי הכר – ולבסוף חדר לאחת מיצירותיה. יחדיו, נפש חיה בי Study for Woman הוא מחקר לא סופי, מתמשך, על מין וגוף, נפש ואבל, ריק ואובדן, אישה וחיה.
דימוי 2: פרט מתוך נפש חיה בי, הדפסת הזרקת דיו, המרכז לאמנות עכשווית בערד, 2021
סנדי
ערד, 26.08.2022
לכלבה הזו שבצילום קראתי סנדי. היא הזכירה לי כלבה שמאוד אהבתי והוחזרה לכלוב. סנדי של המדבר היתה זו שתמיד קידמה את פנינו בעינטוזים קלים כל פעם שבאנו להאכיל אותה ואת חבריה בקצה ערד ליד המזבלה הראשית. שמחתי לפגוש בה כל פעם עם החיוך המבוייש והמתוק שלה, היא גם הייתה מושא הצילום הראשון שלי ודרכה הבנתי שאני רוצה להמשיך. אחרי כחצי שנה חזרתי להשלמות, אבל סנדי כבר לא נראתה אותו הדבר. היא היתה תשושה, חששנית - ושוב בהריון. כלבת בר ממוצעת ממליטה שלוש פעמים בשנה, בין עשרה לשניים-עשר גורים בכל המלטה. זה נורא, הגוף שלהן קורס מהמלטה להמלטה ורוב הגורים לא שורדים עקב טרף של חיות בר, מחלות גורים קטלניות או תזונה לקויה. ועדיין, קצב ההתרבות הוא עצום וברחבי הנגב מסתובבים עשרות אלפי כלבים כאלו בשוטטות תמידית בחיפוש אחר מים, מזון ומחסה, אשר הטיפול בהם במדינת ישראל נע ברובו בין התעלמות להמתה ברעל. כלומר, שום התייחסות, בטח שלא הומנית, למצבם שהולך ומחריף .שלא לדבר על המכלאות וההסגרים שזה עולם עצוב בפני עצמו. כמה חודשים מאוחר יותר האיש הטוב שמאכיל אותם סיפר לי שהוא לא רואה אותה יותר. רצו הכוכבים ומחר חל יום הכלב הבינלאומי. אני מבקשת ביום הזה להאיר על הכלבים השקופים, אלה שננטשו ונשכחו בתקווה שהכוכבים יסתדרו הפעם למענם. המון תודה לכל מי שרכש.ה עד כה לוח שנה, כל פריט כזה שנרכש מקדם אותנו למטרה. הפרויקט הזה מאוד קרוב ללבי והוא משלב שתי אהבות שלי שבחיבור בינהן מתקיים ערך נוסף. מחירו של לוח השנה הינו 100 ש״ח בלבד.
הספר נוצר מתוך מכלול עבודות האמנות של דרויש, הפועלת לאורך שני עשורים בפרקטיקות מבוססות צילום. דרויש משלבת בין טכניקות כמו מונטאז', קולאז' ידני, וידאו וצילום, שאותן היא ממזגת לעיתים בהצבות עם חפצים ועם מילים. היא פורעת את גבולות הדימויים והזהויות; מטמיעה גופים ממינים שונים בעודה חושפת את המחְברים הגולמיים ביניהם; מוסרת מידע, מטשטשת ומתקנת אותו עד ליצירת הכלאה חדשה. הקולאז' הפותח את הספר (דימוי 3) מאזכר את סיפור לדה והברבור מהמיתולוגיה היוונית, שעוסק ספק בפיתוי ספק באונס. דרויש כוללת בקולאז' את הכיתוב המקורי שליווה את אחד התצלומים המרכיבים אותו. הוא מלמד כי זהו תיעוד של אחת מפעולות האמנות של אוטו מוהל (Muehl) בשלהי שנות השישים של המאה העשרים – מיצגים בעלי אופי אלים שבהם הופיעו נשים עירומות ונשחטו בעלי־חיים כגון אווזים (דימויים 4, 5).6 הבחירה של דרויש בדימוי מהמיצג הקיצוני של מוהל לשער הספר מאחה באחת בין האישה והחיה בהצביעה עליהן כבעלות גורל זהה, ומצהירה כבר בפתח הספר – דרך מושגים של ציטוט ומקור – על עמדה פמיניסטית וביקורתית כלפי החברה והתרבות, כלפי שדה האמנות וכלפי מערכת הייצוגים שלו.
דימוי 3: ללא כותרת (Oh Sensibiliy), 2020, מתווה לקולאז׳
דרויש מאמצת טקטיקות של מבט על הגוף הנקבי, המוכרות מהאמנות ומהתרבות המערבית, על מנת לחבל ולנקר במעשה האמנותי ההיסטורי, להרוס ולנקב אותו. העבודות שלה והמיצבים שהיא יוצרת איתן מדגישים את האספקטים הפורמליסטיים ואת כוחו של היופי – בפצע, בחתך, באי שלמות – הניצבים בבסיס עבודת האמנות שלה. מראשית דרכה כאמנית מציגה דרויש בדבקות את נקודת המבט של נפש החיה ונפש האישה, ללא הבדל בדרגות הכאב, הסבל והשבר שלהן, הבדל שהוא תוצאת הבניות חברתיות ודפוסי תרבות. בו בזמן היא מצביעה על קווי דמיון הדוקים בין גוף האישה לגוף החיה, בתנועות ובמחוות, ביצר החיים ובתשוקות הנסתרות.
דימוי 4-5: אוטו מוהל, Oh Sensibility, מיצג, 1970
דינה
18.12.2019
הבובית הזו שאני כל כך אוהבת - דינה. כתבתי עליה לא מזמן והנה אני כותבת עליה שוב כי היא חייבת כבר בית, לא טוב לה בבית המחסה. כלבה מתוקה שהכלוב סוגר עליה. היא עוד תינוקת והיא זקוקה לכל מה שילד זקוק בעולם הזה: חום, אהבה והכוונה. בתמורה היא תתן את כל כולה. את כל השובבות שלה, את החיוך הממיס הזה שלה ואת העיניים המשגעות האלה שמשוועות לחיים טובים בהרבה יותר מאיפה שהיא נמצאת כרגע. היא מותק. אני מבקשת, מתחננת לעזרתכם בלעזור לה למצוא בית. כל החיים לפניה.
תפיסה דומה אפשר למצוא בספרו של אנטואן פֶה אין להתעמר בבעלי חיים. במאה ה־19 קבע פֶה כי יש קווי דמיון הדוקים בין גוף האדם לגוף החיה, עד כדי כך שאפשר לקבוע כי יש ביניהם קרבה משפחתית. לתפיסתו של פֶה, ידיעת הטבע מבוססת על ממד מוסרי ופילוסופי, היא מייחסת ערך והרמוניה לכל דבר ומראה לנו שכל בעלי החיים חשים כאב. הוא ממליץ, בין היתר, לא לשעבד בעלי חיים, לעצור התאכזרות וניסויים בבעלי חיים ולנהוג בהם בדרך ארץ – אחרת מובן שינטרו לאדם טינה וינהגו כלפיו באלימות. לשיטתו, "עלינו להתרגל לראות בבעלי החיים יצורים מסתוריים מבחינות רבות".7 אם ניטול את חייהן של החיות, נפגע בסדר הגאוני של הבריאה. מחובתנו לחוס על חייהן ולנהוג בהן בעדינות ובחמלה. פֶה מסביר שבעבר הוגדרה אנושיות כחמלה שחש אדם כלפי בני מינו וכמחוות שנקט כדי להקל את המכאובים של זולתו. הוא טוען כי הפירוש האירופי המודרני המעודכן רחב יותר (ודומה לעקרונות חכמי דת ההינדוּ) וכי אנושיות משמעה חמלה גם כלפי בעלי החיים, "שגם עליהם נגזר לחיות חיים קצרים השזורים פעמים רבות בסבל ומוות".8 החיות, הוא מסביר, אמנם טורפות זו את זו, אולם לתפיסתו הן ניזונות זו מזו ומצייתות לצרכים חיוניים; זהו הכרח קיומי, ולא הרג לשם הנאה. האדם, לעומתן, מייחס לצרכיו ולהנאתו חשיבות עליונה; הוא צד או הורג בעלי חיים, משמיד את הבריאה, משלוש סיבות: הגנה עצמית, צורך במזון ורצון בריגוש. פֶה סבור כי הציווי הבראשיתי "לא תרצח" אינו מספק, ודורש להוסיף את האיסור על גרימת סבל לכל יצור חי, כולל בעלי החיים. העבודות בספרה ובתערוכתה של דרויש זועקות דרישה זו כלפי כלל הגופים, של בעלי החיים ושל בני האדם, ובפרט של האישה. הספר הוא מניפסט של אישה/חיה שיודעת את ההיסטוריה של האמנות ושל הצילום, מוקירה אותם ושואבת השראה מהאסתטיקה המרהיבה שלהם, אך גם מכירה את הניצול, ההתעללות וההחפצה של דמות האישה בהם ואת העוולות הנוראות של התרבות המאדירה את האנושי על פני החי והדומם.
דימוי 6: פרט מתוך נפש חיה בי, הדפסת הזרקת דיו, המרכז לאמנות עכשווית בערד, 2021
קוקה
ערד, 14.6.2020
אנחנו לבד כאן. וכמה שקוקה שונאת את הרצועה, אני שונאת אותה יותר. אבל קוקה לא צפויה כשעולה בה החרדה, זה חזק ממנה וזה דורש ממני דריכות יתרה לכל מה שקורה סביבה. באתי לערד לתוכנית שהות אמן אבל זאת בעצם תוכנית שהות כלבה. אני מבקשת מהמדבר לעזור לי לרפא אותה, להקל עליה את המסע הזה שנקרא חיים. ולא הייתי עומדת כאן איתה על ההר אם לא הייתי עוזבת בצער עמוק את המקום שממנו אספתי אותה לפני שהנשמה שלה, גם שלה, תהיה אינה. שתינו יצאנו פצועות משם, אבל היא כנראה הרבה יותר ולא ידעתי כמה היא תצטרך אותי מהרגע הזה. היא עולם ומלואו מוצף באימה מכל מה שזר לה, אבל גם בשמחה מתוקה לאין קץ כשהיא מרגישה מוגנת ובטוחה. והנה אנחנו כאן לבד בכל המדבר החשוף והיפה הזה והיא עוד לא מרגישה מוגנת ולא בטוחה גם כשבלבי אני מתחננת אליה שתסמוך עלי. שתינו מאוד פגיעות וזה מזין את עצמו במין לופ אכזרי גם כשאני מנסה להיות גיבורה מולה ולהסתיר ממנה את הפחד הכי גדול שלי: שיקרה לה משהו נורא ברגע שאעצום עיניים ואקח אוויר לנשימה. כשהפרדוקס הזה יפתר כל בעיות העולם יפתרו או לפחות של נשמה אחת בודדה.
פרט לכותרת הדו־לשונית, ספרה של דרויש משובץ בטקסטים, הממוקמים בחזיתו ולכל אורכו. ללא היררכיה בין דימוי למילה, המילה הופכת לדימוי; הדימוי הוא מילה, מושג. הספר נפתח במילים שכתבה דרויש המתארות חלום, שמופיעות על גבי הדף הראשון:
אתמול הלילה היה מתוק להפליא
שחררתי את כל החיות מכל הכלובים
וכיוון שזה היה חלום הן לא חזרו לשם
וכיוון שזה היה חלום הן לא יצאו משם
משאת הנפש להעניק חופש לחיות, או שמא לזכות בחופש בעצמה, מהדהדת לאורך כל הדפדוף בספר רגע שיא של הצלת חיים מיוחלת ורגע של קריסה עם ידיעת המציאות.
דימוי 7: ללא כותרת (הצעקה), 2023, הדפסת זרקת דיו
סימבה
27.09.2019
אתמול כמעט אומצת. מישהו ראה אותך ואז בחר באחר, כלב שזה עתה הגיע, צעיר ורענן. והיית כזה מתוק וכל כך קיוויתי שמישהו כבר יראה את זה ויוציא אותך לנצח מהמכלאה הארורה הזאת שכל כך קשה לך לחזור אליה בסוף כל טיול קצר. סימבה אהובי אני מתפללת לאלוהי היומהולדת שמישהו יראה מקרוב את היופי שלך, את עומק העיניים שלך והתחינה שלך לשחרור אמיתי.
הרס כל האמנות
העבודות בספר אינן ערוכות בסדר כרונולוגי או כמקבצים של סדרות, ואין בו מספרי עמודים או חלוקה גרפית. בין הדפים עולות כותרות עבודותיהם של אמנים אחרים או כיתובים שלהן, שהפכו לחלק אינהרנטי מעבודותיה של דרויש (דימוי 7). בין 2014 ל־2018 יצרה דרויש עבודות מונטאז' שאוגדו לסדרה בשם The Destruction of All Art (הרס כל האמנות). הן פזורות בספר, בדומה לאופן שבו נוצרו, לאורך זמן, לא כמקשה אחת, וקובעות את מקצב העיון בו. שם הסדרה לקוח מיצירה של אמן הפלוקסוס בן ווֹטייה, המכריזה: The Destruction of All Art is Art Too, Please Tear This Up. דרויש נענתה לקריאתו של ווטייה: היא קרעה את המשפט השלם שלו לחצי, ועליו חיברה מקטע מתצלום של הצלם ההונגרי אנדרה קְֶרטֵס. באקט זה הפכה את המשפט לכותרת שכמו דורשת את הרס כל האמנות (דימוי 8). כך פיתחה דרויש דיאלוג עם אמנות מושגית באמצעות רדימייד טקסטואלי ובו בזמן מימשה את המשמעות הכפולה של המילה tear ונתנה לדימויים לדמוע את פציעתם ואת משמעותם.
דימוי 8: ללא כותרת (Andre' Kerte'sz, Clayton "peg Leg" Bates, Paris, 1929), 2014, הדפסת הזרקת דיו
בכלל הסדרה הרס כל האמנות קרעה דרויש חלקי דימויים קאנוניים מתולדות הצילום ומתולדות האמנות, ערבבה ביניהם ויצרה הכלאות בין דימויים מעולמות תוכן שונים. בכל אחת מהעבודות היא הותירה את כותרת המקור של אחת מיצירות האמנות שנוכסו או אף את הכיתוב שנלווה לה במקור. הכותרות, שנכלאו בתוך מונטאז'ים, מתערערות עד לכדי הרס ממשי של האמנות וסיכול המשמעויות שהחדירו בעבודות יוצריהן המקוריים. באמצעות הדגשת הנוכח־נעדר בוחנת דרויש את הקאנון האמנותי ובעיקר הצילומי. נובויושי אראקי, מאן ריי, רוברט מייפלתורפ, ריצ׳ארד פרינס, קונסטנטין ברנקוזי, אוגוסט רודן ופבלו פיקאסו הם כמה מהאמנים הגברים המאוזכרים בעבודותיה דרך הכותרות או דרך חלקי תצלומים ורפרודוקציות (דימויים 9, 10).
דימוי 10: ללא כותרת (Alfred Stieglitz, Georgia O'keeff Hand, Platinum print, 1918), 2014, הדפסת הזרקת דיו
דימוי 9: ללא כותרת (A couple in a rowboat watching as their cat jumping into the water. Photography by Nina Leen, 1950s), 2014, הדפסת הזרקת דיו
את שה האלוהים (אגנוס דאי) של פרנסיסקו דה סורבראן גזרה דרויש לחלקים ומהם יצרה שני קולאז'ים: בקולאז' אחד (דימוי 11) רגליו של כבש קשורות בחבל, כקדוש מעונה, מתאחות עם חלקי כד חרס שפורק והוצר בהרכבה מחדש; בקולאז' השני (דימוי 12), ראש הכבש משלים את צורתו של פסל של אמן אחר מזמן אחר. שה האלוהים, בין ציור דתי לציור טבע דומם, נושא אצל דה סורבראן את סבל האנושות כולה. את סממני תנוחת הקורבן שואלת דרויש עבור יצירותיה המתמקדות בסבלם של כל בעלי החיים כחלק מהסבל הגדול של האנושות ומהסבל שיוצרת האנושות. במערך העבודות בתערוכה הרס כל האמנות דרויש הצמידה לקולאז' שמורכב מראשו של השה מונטאז' מתוך הסדרה הרס כל האמנות (דימוי 13) והציגה אותן כיחידה אחת. במונטאז' מתחברת עבודה של קֶרְטֵס מתוך הסדרה "עיוות" (המציגה במקור מניפולציה של עיוות גוף נשי) לפסל שַׁיִשׁ של פני אישה, ומבליטה את הצער העמוק בתנוחת ראשה ואת עיוות עיניה. צער האל וצער העולם מקבלים פרשנות עכשווית – של המופעים הלא תקינים של גוף האישה המעונה והמקוטע במאה ה־20. ארבעה קרעי דימויים מבקשים לזעוק, במסע מאמנות המאה ה־17 ועד האמנות כיום, את הציווי "לא תרצח" ולאסור על גרימת סבל וכאב.
דימוי 11: ללא כותרת (שה האלוהים), 2023, קולאז׳
דימוי 12: ללא כותרת (Andre' Kert'sz), 2023, הדפסת הזרקת דיו
סימבה
30.06.2020
קרוב לשבוע שאתה לא כאן יותר. רק אותך הייתי רואה אל מול עיניי כשבאתי להוציא כלבים, הראשון לגאול מיסורי הכלוב. סימבה שלי, עכשיו אתה נח מכל העצב שהיה בך. סליחה עמוקה שלא הספקתי, הלב השבור שלי איתך לעד.
דימוי 13: ללא כותרת (שה האלוהים), 2023, קולאז׳
דרויש תולשת דף מספר אמנות שבו מופיע מקטע מפסל שַׁיִשׁ של טורסו אישה המסיבה את פניה מיד גברית שנדמה שנוגעת בה, ויוצרת קולאז' המחבר גוף אישה עם גוף ציפור (דימוי 14). נראה כאילו גריעתו של חלק ניכר מגוף הציפור, הנקרע לשני מרכיבים, הופכת באחת לתנועת כף ידו של גבר המקלפת וקורעת אותו מעורה של האישה, או שמא התלישה דווקא מסתירה פני שטח מגוף הציפור.
דימוי 14: ללא כותרת (ציפור), 2023, קולאז׳
כתם
18.04.2019
כבר יותר משנה וחצי שאני נמצאת כאן וכל שנה החג הזה שנקרא חג החירות הוא חגם הארור של שבורי הלב והכלואים. המכלאות מפוצצות עד אפס מקום כי כולם נוטשים את הכלבים שלהם בין אם הם נוסעים לחופשה ובין אם הם קנו ספה חדשה. נוטשים ונוסעים עם מצפון נקי לחופשת סקי בהוואי ומשאירים אותם מאחור מאוד מפוחדים ואילמים. וכשאין מקום המצב לא טוב. זאת כתם המופלאה. כלבה יפיפיה שמחכה המון זמן לבית מהסיבה הפשוטה שהיא לא מתחנחנת לאף אחד ולא קופצת בהתלהבות על אף מאמץ פונטנציאלי כי זה מה שמצפים ממנה לעשות. כתם היא כלבה של עצמה והיא שמחה ואוהבת בדרכה שלה ואני כל כך אוהבת את זה בה. הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות זה להתבונן בשלווה הסטואית שלה בציפורים מעופפות ואז לרוץ איתן עד שהן מתרחקות, והיא חברה כל כך טובה של כל הכלבים, אבל כולם ממש, ומשחקת איתם בחדווה גדולה. וכל כלב חדש ומפוחד שרק מגיע היא הראשונה שתעזור לו להתאקלם בעדינותה כי רבה. תענוג להתבונן בה ובשלווה היפה שלה. ואני יודעת את כל זה כי ככה זה כשמכירים מקרוב, ולכל נשמה מגיעה חירות, גם לכתם, אבל רוב הזמן היא לא יכולה להתבונן בציפורים מעופפות כי הכלוב סוגר עליה.
קולאז' נוסף, שספק מחבל בתנועה ספק מפיק תנועה, מבוסס על רפרודוקציה של הפסל דג של ברנקוזי (דימוי 15). בעמוד המספר על העבודה באתר המוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק מצוין כי גוש השיש הכחול־אפור, כצבע המים, נשען על ציר שאפשר לו בעבר לנוע ולהסתחרר. הפסל נוצר ב־1930 והוא האחרון מבין שבעה פסלי דגים שיצר ברנקוזי, והגדול בהם. דרויש מנכסת את עבודתו של ברנקוזי כמו גם את העניין שלו בתנועה. היא מוסיפה לו גזיר דף ממגזין צילום ובו תצלום של ראלף מורס, שמזכיר פסל ידוע אחר של ברנקוזי – הנשיקה – המתאר בצורה כמעט אבסטרקטית גבר ואישה חבוקים ומתנשקים. דרויש מחברת את קו המתאר של הסלע ביצירה דג לקו המתאר של זרוע האישה. החיבור סוחף את האישה לתוך התנועה המדומיינת של הפסל על צירו. מרבית דמותו של הגבר קטועה, וממחוות האהבה נותרה לפיתת זרועו, כך שנדמה שהאישה כפותה ומסתובבת במעין לופ, נעולה בחיבוק חונק, מחווה המחבלת בתנועת הפסל על צירו. הקולאז' משרת בו בזמן דמיון של תנועה ועצירה של תנועה.
דימוי 15: ללא כותרת, קולאז׳, 2021
פסל המלכה נפרטיטי, האישה היפה ביותר בעולם לתפיסתם של המצרים במאה הארבע־עשרה לפני הספירה, מוצג במוזיאון החדש של ברלין, מוגן בתוך תא זכוכית. בהשראתו בנתה דרויש בתערוכה הרס כל האמנות תא בלתי חדיר לנפרטיטי שלה (דימויים 16, 17). הפסל של דרויש, דף תלוש מספר על אמנות מצרית שמצאה בפח אשפה בקריית המלאכה בתל־אביב, מעמיד על רגליו את הנייר הנע בין דו־ממדיותו לבין זיכרון נפחו של הפסל בתלת־ממד. הוא חושף את פסל נפרטיטי בתצלום בתנוחת פרופיל, מודפס באיכות שכמעט חלפה מהעולם, בטכניקה המאפשרת לצופה להבחין בפרטי פרטים ומשקפת את המיומנות הגבוהה של בעל המלאכה שיצר את הפסל. עינה השמאלית עקורה, הרוסה ועיוורת, ריקה מהאבן שעליה נחרט במקור אישון עינה. פסל נפרטיטי, שגילה ארכיאולוג גרמני על גדות הנילוס ב־1912, נלקח לשימור ולתצוגה בגרמניה ושאלת הבעלות עליו הפכה לסלע מחלוקת בין מצרים לגרמניה. תחת כותרת התערוכה, הרס כל האמנות, ובהקשר של מעשי הניכוס וההרס של דרויש באמנות, מאוזכרים כאן הן הדיון על גניבה, עושק וביזה של יצירות היסטוריות שניכסה תרבות המערב, הן שאלת הבעלות וזכויות היוצרים של יצירות אמנות.
דימוי 16: נפרטיטי, מראה הצבה בתערוכה הרס כל האמנות, 2024, סדנאות האמנים, ירושלים, אוצרת: אילנית קונופני (צילום: ליאת אלבלינג)
קסם
26.06.2020
קסם שלי, אהבה שלי, שתומת עין יפיפיה שלי. הנשמה הכי טובה שהעולם הזה ברא איננה יותר. כל כך רציתי להסניף עוד מהלב הבלתי נגמר הזה שלך. מישהו זרק אותך בשער בית המחסה לפני שנתיים והיית ברשימת המתה כי היית כבר בת שבע ועם עין אחת דפוקה. וידעתי שיום אחד זה יגמר כל הלב הזה שלך, אבל הלכת לנו מהר מדי ולפתע פתאום ולא היינו איתך לחבק אותך ולנשק אותך ברגע האמת. זה היה אמור להיות סוף השבוע האחרון שלי בערד במסגרת תוכנית שהות אמן. התחלתי שם עם קוקה וגמרתי עם קסם שהגיעה אלי מהצפון בשתיים בלילה עטופה בתכריכים. קברנו אותך ליד ערד, במקום שנקרא יתיר כי הנשמה שלך יתרה. תודה כלבה שלי חכמה שלימדת אותי אהבה יותר מכל אחד אחר בעולם הזה, וחמלה ונתינה וצחוק ושמחה. חיברת בין הקצוות, נגעת בכולם, גם באלה שלא מתחברים לחיה שבינהם. הולכת עלינו קסם ועם הקסם הזה הלכת מאיתנו לעולמי עד. ילדה שלי אהובה, קסמונה שלי, תודה על חסד מופלא.
דימוי 17: מראה הצבה בתערוכה הרס כל האמנות, 2024, סדנאות האמנים, ירושלים, אוצרת: אילנית קונופני (צילום: ליאת אלבלינג)
-
הלינה פושביטובסקה, האינסוף זורם דרכי, מפולנית: רפי וייכרט (תל אביב: הוצאת קשב לשירה, 2021), עמ' 45.
-
צביה ליטבסקי, הכול מלא אלים: התגלויות העצמי והעולם במיתוס – מסות (תל־אביב: רסלינג, 2013), עמ' 187.
-
אובידיוס, מטמורפוזות, תרגום: שלמה דיקמן (ירושלים: מוסד ביאליק, 1965), עמ' 221 (ספר שישי, 109).
-
תערוכתה של דרויש, נפש חיה בי, הוצגה במרכז לאמנות עכשווית בערד, 2021 (אוצרת: לאה אביר).
-
כל הטקסטים המתוארכים, המופיעים כאן בצבע ורוד, מצוטטים מתוך דף הפייסבוק של דנה דרויש,שם פורסמו בין 2018 ל- 3202, השנה שבה התחלנו לעבוד על ספר האמנית והתערוכה שבה הוצג. עבורי הם מעידים על היעדר נפרדות בין חייה האישיים של דרויש ובין התכנים של עבודות האמנות שלה. הם גם מצביעים על האופי האקטיביסטי של פרקטיקת האמנות שלה, שעל פניה יכולה להיתפס כ"נשית" ורבת–עוצמה ביופיה, אך טומנת בחובה תכנים חתרניים הקוראים להתנגד לצורות חשיבה מקובלות על בעלי חיים ועל נשים.
-
דימוי 4 מתוך: https://www.artnet.com/artists/otto-muehl/oh-sensibility-wien-1970-h2A4wHZClTMZj7EN6_hRkw2 דימוי 5 מתוך: https://www.mutualart.com/Artwork/Oh-Sensibility-/F98915B522F31265616B22657ED576C3 (נדלו 26.3.25)
-
אנטואן פה, אין להתעמר בבעלי חיים, תרגום: מיכל אילן (בנימינה: נהר ספרים, 2017), עמ' 33.
-
שם, עמ' 41.
-
ז'ורז' בטאיי, תיאוריה של הדת, תרגום: עידו בסוק (תל־אביב: רסלינג, 2008), עמ' 23.
-
שם, שם.
-
יונה וולך, ״אתה חברה שלי״, מופע (תל־אביב: הקיבוץ המאוחד, 1985).
-
סימון וייל, "ביטול־הבריאה (Décréation)", הכובד והחוסר, תרגום: עוזי בהר (ירושלים: כרמל, 1994), עמ' 74-67.
-
שם, עמ' 67.